מחשבות על הקידה היפנית (בעקבות הוירוס החדש)

עכשו כשיש כל מיני שפעות ווירוסים שמשתוללים שם בחוץ, אולי סוף סוף נאמץ את הקידה היפנית במקום לחיצות ידיים, נשיקות וחיבוקים?
ביפן נהוג לברך בקידה, お辞儀 Ojigi, היעדר המגע מעיד יותר על הערך החשוב של שמירה על המרחב האישי של הזולת מאשר על הסתייגות וקרירות.
כאשר פוגשים מכר או כשנכנסים למקום כלשהו, מעבר למילים שנגיד בהתאם לסיטואציה, נתכופף מעט קדימה – לא רק הראש כי אם קידה בזוית קלה של הגוף, המבט כלפי מטה, לעולם לא מחפש את עיני הצד השני בעת הקידה.
עבור מי שחי או מבקר לעתים ביפן, התנועה הופכת אוטומטית ממש, אפשר לראות אנשים קדים תוך כדי שיחת טלפון, גם אם הצד השני לא יכול לראות את המחווה.
הקידה ביפן היא לא רק דרך לברך במפגש, אלא גם אמצעי לבטא כבוד, בעבר הרחוק ועד היום קיימת משמעות לעומק הקידה מול הצד השני.
במקדש למשל נקוד קידה עמוקה יותר שמבטאת כבוד. זו הדרך לבקש בקשה או להודות מעומק הלב.
גם אנשי שירות קדים קידה עמוקה וארוכה יותר תוך כדי מילות הברכה, אפשר להתרשם וללמוד מהעובדים בדפאטו – חנות הכלבו היפנית, בכל יום בשעת הפתיחה של החנות – ריטואל שלם המלווה בקידות מרשימות ללקוחות הממתינים בסבלנות לפתיחת הדלתות בבוקר.
אם פגענו במישהו נצטרך לקוד עמוקות ואם המצב חמור נתחנן למחילה כשאנחנו יורדים לרצפה ומנמיכים עצמינו ל 土下座?‍♀️ Dogeza עד שהתנצלותינו תתקבל. נראה לי שכאן כבר נסחפתי.