כולם שואלים מה פתאם ואיך בכלל נולד הספר על צ׳ופיק, אז כך זה היה…🍂🐌🍂
בשנת 2000 כשמיו היתה בת שנתיים וקצת ויוקי רק בן חצי שנה, ארזנו את עצמינו ועזבנו לטוקיו.
ריוג׳י, אביהם של מיו ויוקי שהיה בישראל די נוכח בבית, הפך בין לילה ל-sarariman, אב יפני שרוב הזמן נמצא בעבודה.
לא היה נהוג להכניס ילדים צעירים כל כך למסגרת, מה שהשאיר אותי (לשמחתי הרבה כאמא חרדתית) להיות צמודה לילדי האהובים 24/7.
היינו כל הזמן יחד, חבורה שכזו, עושים יחד כל דבר שרק אפשר – ציירנו, שיחקנו, טיילנו, פגשנו, אכלנו, חלינו, בכינו, צחקנו…
תשוקת היצירה לא הפסיקה לבעבע בתוכי, גרתי בטוקיו בה לא חסר דבר – בטח לא בתחום האמנות. רכשתי מחנות הכלבו המדהימה בשיבויה – טוקיו הנדס TOKYU HANDS סט ענק של fחמישים גוונים של עטים מקצועיים ומשובחים המיועדים לציור מנגה, קומיקס יפני
והתחלתי לצייר בלילות בין הנקות וחיתולים כשכולם ישנו. לאט לאט הציור הפך להיות משהו שאני עושה בכל רגע פנוי בין כביסה לבישול לנקיון …אמא מציירת.
מעבר לצורך שלי ליצור רציתי לספר למיו וליוקי סיפור מקורי בעברית – שפת אמם וביפנית שפת אביהם. בכל פעם כשהסתיימה אפיזודה מצויירת השמחה היתה גדולה, הנה הסיפור ממשיך!
״אמא מה עם צ׳ופיק? ״ היתה שאלה קבועה בבית.
לימים גדלו הילדים וצ׳ופיק נשאר גלמוד במגרה. כשמיו שאלה אותי – ״אמא, למה את לא מפרסמת את צ׳ופיק ״
התכווצתי מבושה, באמת איזו מן דוגמא אני נותנת לילדי? יודעים למה?? התשובה טמונה בסיפור עצמו…את זה גיליתי רק עכשו בקריאה מחודשת 🙂🐌🐌🐌
