למה אנחנו מצלמים/מציירים פרחים?
יש לי משיכה עזה לפרחים, פחות באגרטל – אני מודה – רק כי מעציב אותי מדי לראות אותם נובלים לא בסביבתם הטבעית.
כשפרח נפתח אצלי בגינה, אני מתמלאת אושר
ופליאה, כמו ילדה קטנה
במיוחד כשאני עדה לתהליך המתמשך של הצמיחה, הניצנים הקטנים המבשילים לאיטם עד להתפקע, שמחה והתרגשות, מלווה בצביטה קטנה.
פרח ליום הולדת, פרח לאמא בשבת, זר כלה וזר לראש ביום הולדת…פרחים על קבר טרי, למי שהלך מאיתנו לתמיד.
״פרחים לעכבר לבן״ ו״פרחים בעליית הגג״, ״פרח לב הזהב״ ו״שיר היקינטון״. פרחים מלווים אותנו בכל כך הרבה רגעים מרגשים.
אין מתחרה ליופי הטבע הגלום כולו בפריחה עדינה של פרח.
פרח מסמל את מחזוריות החיים.
השמחה וההנאה הופכים גדולים כפליים כאשר זרעת ויגעת, המתנת בסבלנות וחזית בפלא שבא לעולם בעזרתך.
פרחים משמחים ומהווים השראה ליופי מזוכך ושלם.
בר חלוף – אך אמיתי.
אני לא יכולה בלי לצטט,
פאביאן ורדיה כותבת בספרה ״עוברת אורח בדממה״ על האמן המנסה להנציח את היופי
החמקמק והחולף:
״הקליגרף הוא נווד, עובר אורח בדממה…אוהב לשוטט, מודרך בידי תחושה פנימית בלתי מודעת, במרחבים אינסופיים. הוא משתהה לו פה ושם, חוקר את היקום הנמצא בתנועה ובזמן. הוא משתוקק להעניק את טעמו של הנצח לדבר מה קליל ובן -חלוף.״
זו הסיבה, כנראה שאנחנו מצלמים/מציירים פרחים.