סיפור קצר – זרעים עפים ברוח או הרומן שלי עם הציור היפני

כמה זמן זרע טמון באדמה עד שהוא נובט לפתע?

לאאוימה Aoyama טוקיו הגעתי במקרה.
סיפרו לי שיש שם מקום שאולי אוכל להתקבל אליו לעבודה זמנית, למרות שלא דיברתי עדיין יפנית שוטפת.
תמיד צריכים מישהו שימרק את המראות הרבות שנמצאות במסעדה הסינית המפוארת.
מראות גדולות? כן. מראות או תמונות ענק של הגברת שהיתה בעלת המסעדה ואהבה להיות מוקפת בבואתה הגנדרנית, לבושה קימונו יקרים וענודה טבעות אופל ענקיות. ״אופל היא אבן הדמעות״ אמרה לי פעם, חושפת סדק קטן אל תוך נשמתה החבויה עמוק תחת אינספור עטיפות.
באופן לא צפוי דיברה אנגלית, במבטא אמריקאי כלשהו, אותו אימצה בביקוריה התכופים אצל אחותה שהיגרה לארה״ב וחיה את החלום.
למה אוכל סיני? אולי כי הוא פופולרי באמריקה, ובעלת הבית העריצה את אמריקה.
העובדות הסיניות במסעדה היו כל כך יפות, תמירות ודקיקות בשמלות סיניות מצועצעות שהרגשתי חיוורת וכבדה לעומתן.
בעלת הבית הקשוחה והמחוספסת, היתה גוצה למדי אך בעלת נכחות כאילו נוספו לגובהה עשרה סנטימטרים. עורה בגוון קייצי שזוף, שוב בהשפעה אמריקאית בולטת המנוגדת לחלוטין לאידאל היופי היפני עבור מי שלובשת קימונו, דיסוננס נוסף על כל אלה שכבר חוויתי בטוקיו של אותם ימים.
משום מה דוקא לידה הרגשתי בסדר עם המראה המערבי שנראה בעיני דהוי וסתמי, למרות שלעתים קרובות היו לה הערות חמצמצות עבורי. כמו למשל כששאלתי למה המשכורת שלי נמוכה משל כולן, ענתה במבט מתנשא ״אתם היהודים, רק על כסף אתם חושבים?״
אני לא בטוחה מה הייתי יותר – מופתעת או פגועה.
״מה את יודעת על היהודים?״ השבתי בשאלה.
מרב השתאות על עזות המצח של זו שמעזה לענות, פלטה רק נשיפה קולנית והפנתה אלי את גבה.
טנצ׳ו Tencho- כך מכונה מנהל בחנות או מסעדה ביפנית – הביט בי במבט מתריע, ״אל תתגרי בגורלך״.
הייתי נטע זר בתלתלי הדבש ועורי החיוור, אבל הייתי חלק מהצוות, חוגגת בתוכי תודה וגאווה שקטה.
ערב אחד, בעודי שקועה במחשבות תוך מירוק המראה הגדולה במסדרון המוביל לשירותים, נכנס אורח בפתח המסעדה המצוי בדיוק בצידה השני.
בעלת הבית הגיחה פתאום מולי, קרובה וכעוסה מתמיד, מבהילה אותי בשאגה גסה ״למה את לא אומרת כמו כולם אירשיימסה
Irasshaimase
– ברוכים הבאים??!״
שוב עניתי, למרות היותי אמורה לקבל בהכנעה שקטה את ההערה ולא לפצות פה.
״לא ידעתי שמירכתיי המסעדה אני צריכה לומר….״
״אז תצעקי! מכל מקום בו את נמצאת! שמעת?!״

צ׳או לו, הטבח הסיני, חייך כל הזמן.
ספון בין המחבתות השחורות מטיגון, מפזם מנגינות ומוציא מנה אחרי מנה מבלי להתרגש מהנוקשות היפנית סביבו.
בשעת הסגירה כולם נעלמו בבת אחת.
לאן הם הולכים? הרי אין רכבות עד חמש בבוקר, אין באאוימה שום מקום פתוח.
לאן נעלמים כולם?
בכל לילה בתום המשמרת בירכו אותי בברכת גוקורוסמה Gokurosama- עבודה טובה, ושלחו אותי אל השדרה השוממת, משרכת רגליי ברחובות הריקים לסניף של ״דאנקין דונאט״, חנות קטנה של רשת דונאטס וקפה דלוח, להעביר את השעות הנותרות עד לרכבת הראשונה, משרבטת ביומן ושואלת את עצמי שאלות נוקבות.
למה אני כאן לכל הרוחות? רחוקה ממשפחה, חברים ואהוב נפשי ששבר את לבי. התשובה טמונה בגוף השאלה. המרחק והזמן מקהים את הרגשות העזים ומטשטשים את הגוונים באדי אלכוהול ופיח המטרופולין של טוקיו.

לילה אחד סימן לי צ׳או לו להישאר.
כמו בכל לילה כולם ליוו את בעלת הבית למרצדס השחורה, קדים קידה עמוקה ומנופפים לשלום עד היעלמות צל מכוניתה בפנייה הראשונה.
הנערות הסיניות היפות נסעו להן במונית, אלגנטיות וחרישיות. טנצ׳ו נעלם. המלצרים גם.
צ׳או לו נשאר לשטוף כלים ולקרצף את המסעדה.
מלבד מחוות גוף מגושמות וכמה מילים שבורות ביפנית לא היתה לנו דרך לתקשר.
חיכיתי כי ממילא לא היה לי לאן למהר.
הצעתי לצ׳או לו לעזור אך הוא סרב באדיבות. ״שבי כאן ואל תזוזי״ ניסה להגיד.
שמתי לב שיש לו פנים טובות. שיניים עקומות ומוכתמות גרמו לו להיראות מבוגר אך בעצם היה איש צעיר ומלא שמחת חיים.
הולכים? שאלתי אחרי חצי שעה של המתנה דמומה. הולכים.
צ׳או לו סימן שוב ושוב ״שקט״ או ״סוד״.
נעל את הדלת האחורית אחרי שווידא שכל האורות כבויים והדלת הקדמית נעולה על בריח. השלט הקטן מסובב בכיוון הנכון. סגור.
יצאנו אל הרחוב השקט.
סביבנו בעיקר בנייני משרדים, רחוב המוביל לשדרה הענקית, מרכז עסקים הומה בשעות היום.
צעדנו בשתיקה כמה מטרים, כשבבת אחת עצר צ׳או לו ונבלע לתוך פתח קטן וחשוך, מיהרתי להיכנס בעקבותיו, צ'או לו עמד והצביע לכיוון גרם מדרגות.
עליתי בסקרנות הולכת וגוברת.
יכולתי לשמוע במסדרון החשוך קולות מוסיקה.
הרחתי ניחוחות של בישול מעורבים בריחות עירוניים של בניין טחוב.
הגענו לדלת קטנה וכהה.
צ׳או לו, עיניו מחייכות בשובבות, סימן לי לדחוף.
דחפתי.
הווו
האיזקיה Izakaya– קטנטנה ואפלה לעומת המסעדה המפוארת רחבת הידיים והאלגנטית. בר פצפון אפוף עשן סיגריות, אינטימי וביתי ומוצף אדי בישול מהבילים ומעוררי תיאבון.
טנצ'ו עמד מאחורי דלפק צר, פניו המאורכות והבהירות הביעו הפתעה מוחלטת, אפו הגדול מזכיר את שחקן הקבוקי אוטאני אוניג׳י Ōtani oniji השלישי בהדפס העץ המפורסם מתקופת אדו, מכווץ את גביניו להבעה זועפת ממש כמו שחקן הקבוקי הכעוס, אך עיניו העמוקות והשחורות חייכו אלי חיוך גדול.
״אוטמבה! Otenba באת״.
אז זה הסוד.
מולו ליד הדלפק ישב טקדה סן, לקוח ותיק וחשוב מהמסעדה. גם הוא סימן לי בידו – ״הימיצו Himitsu – סוד״.
טנצ׳ו מזג בכוסית סאקה חמים והניח לפני קעריות קטנות כשבכל אחת מהן מטעמים מעשה ידיו.
לגמתי לגימות קטנות תוך התבוננות במדפים עמוסי הבקבוקים שעליהם תלויות לוחיות עם שמות. הוויסקי של טקדה סן, הסאקה של מורימוטו סן, הקוניאק של שינגו סן.
טנצ׳ו ניגש לקראוקה לבחור עבורי שיר יפני של הזמרת האהובה עלי, יודע בדרכו השקטה כיצד לגרום לי להרגיש בבית.
צ׳או לו חיטט בתיקו המרופט, כולו רציני וממוקד, החיוך התמידי התחלף בהבעה מהורהרת.
הוציא מכחול. הוציא אבן דיו. הוציא מקל דיו. הוציא נייר יפני מגולגל. כקוסם השולף מכובע צילינדר ארנבונים מבולבלים, הוציא צ׳או לו את כלי מלאכתו השחוקים אך הדורים בדרכם האצילית, כמו עוברי אורח זקנים מלאים כרימון בסיפורי דרכים.
מה עוד יוציא?
סיימתי לשיר והתיישבתי לידו בדממה.
צ׳או לו סימן לי בידו להביא מטנצ׳ו כוס עם מי ברז.
תחב בידי את מקל הדיו המוצק והדחוס ובתנועות סיבוביות חיכך אותו באבן הדיו הכבדה והמסותתת. ״המשיכי״.
באורח פלא התהוותה לה שלולית שחורה בשקע שבאבן הכהה. צ׳או לו טבל את המכחול ובכמה משיכות צייר לובסטרים מלאי יופי.
מחאתי כפיים בהתלהבות, כמו ילדה קטנה. עוד!
צ׳או לו כתב במיומנות סימניות על הנייר.
״עכשו את״ הוא מסמן.
קו. רק קו.
טנצ׳ו וטקדה סן גיחכו כמו דודים סלחניים בעקבות ניסיונותיי המגושמים.
הה. שום דבר אינו כפי שהוא נראה.
הדלת נפתחה ונכנסו עוד פנים מוכרות. האורחים הביטו בי בחשש מסויים.
״זה בסדר״ טנצ׳ו אמר. ״אוטמבה לא תגיד״.
החגיגה נמשכה עד אור ראשון של בוקר.
כך בכל לילה הלכתי לאיזקאיה של טנצ׳ו. צ׳או לו חולק איתי את רזי ציור הדיו. טנצ׳ו דואג להרחיב את ידיעותיי בפתגמים יפנים ואילו אני, בנסיון לגמול על כל הטוב הזה, לימדתי אנגלית באמצעות שירים כמו ״הוטל קליפורניה״.
יום אחד נעלם צ׳או לו.
כך מתחיל הסוף.
״איך קורה שמישהו הולך מבלי לומר שלום?״ שאלתי את טנצ׳ו מאוכזבת.
טנצ׳ו ענה ״שיקטה גה נאי,
‏Shikata ga nai
אין מה לעשות, אנשים באים והולכים כל הזמן.״
מצאתי מורה יפנית לציור מסורתי בכיתה מסודרת. משיכות המכחול של אישידה סאן היו עדינות, מדוייקות ומחושבות. נזכרתי בצ׳או לו, כל תנועה שעשה, אם במטבח ואם מול הנייר, נראתה טבעית כמו האופן בו העביר את ידו בשיער שנפל על עיניו, מסיט אותו באבחה חשאית וממשיך בכוריאוגרפיה הזורמת בטבעיות כאילו נולד עם מכחול או מקלות בישול ביד.
״טנצ׳ו, אולי אתה צריך עובדת?״ שאלתי באחד הלילות.
״אוטמבה, לכי לחפש את המזל שלך במקום אחר. במקום בו את חיה, שם את מוצאת את גורלך, חפשי אותו במקום טוב יותר. אני חוזר לקיושו בחודש הבא.״
מעט לאחר מכן, באחד הערבים במסעדה הסינית היפה, פקעה שמלתי הצרה באופן מביש. השסע שהיה אמור להיעצר במעלה ירכיי נפתח בבת אחת כאילו לא עמדו לו לתפר כוחותיו לעמוד בפרץ חמוקיי החנוטים המבקשים לנשום לרווחה.
טוני – מלצר חביב בעל קומה תמירה ועיניים צוחקות, הגיח כמו מלאך מושיע וחיבר את התפר הסורר בסיכות שדכן פשוטות, רק כדי שאוכל לשרוד את הערב הארוך עד תומו. ״יותר מדי אוכל סיני״ הוא אמר ״את צריכה ללכת למקום אחר.״
הלכתי.
המכחולים וציור הלובסטרים מלווים אותי בדרכי החדשה.

*אוטמבה – כינוי ביפנית לילדת פרא, טום בוי, במקור מהמילה ההולנדית ontenbaar