"כשנדמה לך כי אבדת את דרכך בתוהו ובוהו, את חוזרת אל המקור שממנו אפשר להתחיל ליצור" כך אמר המורה הסיני לפביאן ורדיה האמנית הצרפתיה בעת שהיתה תלמידה בסין.
כמה נכון וחכם המשפט. כשאדם מרגיש שהוא מתפזר ומאבד את דרכו, מוטב לו שיחזור למקום בו הוא מרגיש קרקע יציבה תחת רגליו ויעסוק במלאכה בה הוא מורגל ואשר מעניקה לו שלווה ומשמעות. זה יכול להיות בישול, סריגה, עבודה בשדה או בגן, נבירה אל נבכי מכשיר חשמלי – זו היתה דרכו של אבי להרגע – לפרק מכונה לגורמים ולהרכיבה מחדש.
עבורי זה הציור היפני. סומי-אה. ציור הדיו.
גם כשאני עומדת בפני אלמנט שלא ציירתי מעולם, אני מתרגשת כי אני יודעת שיש לי את הכלים ללמוד אותו, להתבונן ולהפנים אותו.
כשתלמידה אהובה ביקשה לצייר צב שמחתי על ההזדמנות ללמד אותה את הדרך.
להתבונן בצב ולשאול – מה מייחד את הצב? מה הופך אותו לצב? אנחנו מתבוננות בצב ומעבירות את התמצית בכמה קווים, בציור היפני אין צורך בהעתקה של המציאות אלא בלמידת התכונות ההופכות את האלמנט למה שהוא – התמצית, המהות בפשטות.
אני נזכרת באמרה המיוחסת לואן גוך אודות האמנות היפנית –
"אם אתה לומד אמנות יפנית אתה רואה אדם שללא ספק הוא אדם חכם, פילוסופי ונבון, ואיך הוא מבלה את זמנו? במדידת המרחק שבין האדמה לבין הירח? לא. בחקר המדיניות של ביסמארק? לא. הוא מתבונן בעלה אחד של עשב. אבל העלה האחד הזה מוביל אותו לצייר כל צמח ואחר כך את העונות, את כל השדות והחיות ואחר כך דמות אדם. וכך הוא חי את חייו, והחיים קצרים מכדי לעשות הכל."
ההתבוננות אינה רק בתכונות החיצוניות של הצב, השריון על ריבועיו, הצוואר הנמתח קדימה, הרגליים העבות והקצרות והציפורניים הקטנות והחדות. הצב נושא עמו סמלים ומשמעויות עמוקות.
אני מספרת את סיפור העם היפני על אורשימה טארו, דייג צעיר שחי עם אמו בכפר קטן ביפן.
יום אחד ראה ילדים מתעללים בצב צעיר, הוא משחד את הילדים ומשחרר את הצב לדרכו. הצב, כאות תודה מזמין את אורשימה טארו אל מעמקי הים, שם פוגש האיש הצעיר באוטוהימה הנסיכה והם מתאהבים ומבלים יחד בנעימים ימים רבים. יום אחד נזכר אורשימה טארו באמו ובכפר מולדתו ומתעורר בו הצורך לחזור הביתה. אוטוהימה שולחת אותו לדרכו כשבידו קופסה מיוחדת, ומזהירה אותו לבל יפתח אותה. אורשימה חוזר על גב הצב אל החוף, מסתובב מבולבל בכפר ולא מזהה את המקום. מפגש עם איש זקן מאד מבהיר לו כי עברו מאה שנה מאז עזב את הכפר ואיש ממכריו אינו בחיים. הוא חוזר אל החוף ורואה את הקופסה, שוכח את האזהרה שקיבל הוא פותח אותה ו…פוף! קופצת עליו זקנה של מאה שנה.
אפשר לפרש את הסיפור בהמון דרכים, להתייחס לחמלתו של אורשימה טארו ולפרס שקיבל בצורת אהבת אמת, אם כי בעולם אחר. אפשר להתייחס אל הצב כגשר בין העולמות, והוא אכן מסמל בסין וביפן חיבור בין שמים לארץ וכן סמל לאריכות ימים. הצב גם מסמל את החיבור לאדמה המזינה אותנו – אם נתייחס אל הטבע בכבוד ובאהבה, יחזיר לנו וירעיף עלינו כל טוב.
הצב מגלם בתוכו תכונות וסמלים והופכות אותו למוכר ומשמעותי עבורינו,
עכשו כשהתחברנו למהות העמוקה של הצב, חוויית הציור שלו מענגת וממלאת אותנו בסיפוק, כמו אחרי מסע המותיר בנו את חדוות הגילוי, הלימוד והחיבור לטבע.
ומה יהיה המסע הבא?
אולי לצפרדע שהתגלתה לי הבוקר בבריכת הנופרים, מעניין מה רצתה לומר לי…אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
I like the valuable info you provide on your articles. I'll bookmark your blog and check once more here regularly.
I am moderately certain I'll learn many new
stuff proper right here! Good luck for the next!
.Thank you for your lovely comment Katherine