אם היו מבקשים שאבחר רק פרח אחד, הייתי בוחרת בפריחת השזיף.
ביפנית – 梅 Ume או 梅花 Baika
את פריחת הדובדבן מכירים כולם, נוהרים ליפן בעונה, לוקחים חלק בפסטיבל היפני סביב יופיים של העצים הפורחים באביב.
מה שפחות ידוע הוא שהמנהג לצפות ולהתרגש מפריחת הדובדבן, החל במקור מפריחת השזיף המתרחשת מוקדם יותר והיא בגדר פלא ממש, כאשר הצינה אוחזת בכל והחורף נראה כאילו לא ירפה לעולם, פרחי השזיף בכוחות של התחדשות ותעוזה, פורצים להם אל הנוף המושלג ומבשרים על בואו הקרוב של האביב ותחילת סיומו של החורף.
התחלה, סמל להתחדשות, לצמיחה ולשפע, השזיף שבמקור הגיע כמו עוד הרבה דברים טובים אחרים ליפן של תקופת נארה מתרבות סין, מסמל בעוצמתו את היכולת להדוף את הרע ומכאן המנהג לשתול עצי שזיף בחצרות מקדשים ובגנים.
פרחי השזיף מדיפים ניחוח נפלא, גווניהם יכולים להופיע באדום עמוק, ורוד, ורוד בהיר עד לבן וגוונים נוספים.
הניגוד בין העץ הכהה לניצנים והפרחים בעלי הגוון הצבעוני העמוק יפיפה ומעורר הערצה.
הענפים הצעירים חותרים בכוחות על אל החלל, נושאים את ניצני ופרחי השזיף עגלגלים וסמוקים, כמו אבני חן נוצצות.
אלמנטים של פריחת השזיף מופיעים בכל תחומי האמנות והאסתטיקה ביפן, בשירה כמובן, בספרות, בדוגמאות בדי הקימונו, בדי הפורושיקי (בד המיועד לאריזה אקולוגית, התפתחו דרכים יצירתיות ויפיפיות לארוז מתנות, קופסאות בנטו, בקבוקים ועוד) בהדפסי העץ, במלאכות מסורתיות כמו גם בעיצובים מודרניים.
עץ השזיף מלא עוצמה וויטאליות מתפרצת, גם בהיותו בודד בתוך השלג והכפור,
מרגש וממלא תקווה.
הנה ציטוט לא מתחנף של נזיר הזן החביב עלי
Ikkyū
שחי בקיוטו במאה ה-15 והיה סוג של מורד ופילוסוף שלמד את תורת הזן מכל מורה אפשרי ובכל דרך אפשרית והיה ידוע בדרכו המיוחדת להביע את מחשבותיו, בשירה בקליגרפיה ובציור .
העץ עירום,
ללא צבע, ללא ריח,
וכבר על הענף,
אביב חסר התחשבות מופיע
מתוך ״מורה דרך זן״