יש לי כל כך הרבה מה להגיד על רכבות ביפן שקשה לי לבחור במה להתחיל…
אחד הזכרונות הראשונים שלי מהרכבת בטוקיו קשור דוקא לעובדי התחנה בשיבויה, שם עליתי בכל בוקר בדרכי ללימודים. בשנות התשעים כבר היו ביפן שערים אוטומטיים אך עדיין ברב התחנות עמדו עובדי התחנה במדים כחולים ומעומלנים ובכובע והחזיקו את המנקב ביד מיומנת, כאשר עצרה הרכבת הם תקתקו במנקב ללא לאות ואפשרו לנחשול האנשים לעבור כמעט מבלי להיעצר. מראה מהפנט.
לימים כשקראתי את ספר הילדים הפופולרי מאד ביפן "טוטו שליד החלון", הזדהיתי עם טוטו צ'אן הקטנה שמתלהבת מעובד התחנה ומחליטה להיות בעצמה עובדת תחנת רכבת כשתהיה גדולה.
https://www.youtube.com/watch?v=0AiKYn0mImU
היום הכל משוכלל ויעיל, אין זכר לעמדות המנקבים, במקום כרטיסים יש כרטיס נטען נוח, רק מעבירים אותו על הסורק וממשיכים בדרך מבלי להיעצר ומבלי לעכב אף אחד. ישנה אפילו אופציה ל"מעופפים" במיוחד – היות ש"הקלות הבלתי נסבלת" של הכרטיס הנטען גורמת קצת "להירדם על המשמרת" פעם בכמה זמן יש מי שמוצא את עצמו נלכד בשער כי שכח להטעין את הכרטיס. חוויה מפוקפקת ומביכה במיוחד, לכן כדי להמנע ממנה אפשר לבקש כרטיס עם מנגנון קולי שמזכיר בצפצוף לפני שהסכום בכרטיס מסתיים. כמה נוח….
יש המון סרטוני יוטיוב שמתארים את נחשולי האנשים שעוברים במערכת הרכבות ביפן ובטוקיו בפרט, מה שחשוב הוא – אחרי שמרימים חזרה את הסנטר שנשמט מרב השתאות – הוא בעיקר לנסות להשתלב.
תמיד יש מסלול לממהרים ומסלול איטי יותר, גם במדרגות הנעות חשוב להצמד לשמאל ולאפשר לממהרים לעקוף מימין.
בנסיעה האחרונה שלי ליפן יצא לי ללוות קבוצת ישראלים, לשמחתם ההתנהלות בטוקיו לא היתה באוטובוס תיירים ממוזג ומנותק מהסביבה אלא ברכבת התחתית.
כמובן שמיד שמו לב לסדר המופתי וההתחשבות בסביבה – החל משלב ההמתנה על הרציף כאשר כולם עומדים בטור מסודר וממתינים בסבלנות בצידי הדלת, מאפשרים ליורדים לצאת ולהמשיך בדרכם מבלי להתקל בחומה אנושית, השקט והרוגע בקרון עצמו, כל אחד עסוק בענייניו מבלי להפריע לזולת.
כשנקלענו לשעת העומס העניינים התחילו להתחמם….
פתאם האנשים שנראו אדיבים ותמימים הפכו לגוש שדוחף ונדחף ללא רחמים.
אין זמן להתמהמה ולחשוב יותר מדי, כאן במיוחד חשוב להיות חלק מהגל השוטף ולזרום איתו פנימה.
כאן נעלמות כל העכבות ובפני פוקר שאינן מסגירות את המאמץ וגיוס הכח הנדרש לדחיפות, נדחסים כולם במאמץ נואש להגיע הביתה בחתיכה אחת. אין חס וחלילה אלימות או משהו אישי נגד מישהו, המסה הופכת גוש אחד שרוצה להגיע ממקום א' למקום ב' וכל האמצעים כשרים.
מיותר לציין שהישראלים התגלגלו מצחוק מעצם החוויה של לראות את המטמורפוזה המפתיעה.
לא היו תלונות על המצב כי למרות הדחיסות הסביבה אסתטית, אין ריחות של זיעה או בגדים קצרים שמכריחים את הנוסעים להתחכך עור בעור.
הבעיה החלה כשאנשים ביקשו לעלות ולרדת ואילו הישראלים העקשנים ננטעו במקומותיהם האסטרטגיים קרוב לדלת נאחזים בידיות כבגלגלי הצלה ומסרבים לזוז, מפה ומשם החלו נשמעו קולות נואשים ביפנית – "תנו לצאת!"
השתדלתי לחזור כמו מנטרה – "צאו עם הנחשול, אל תהיו מכשול! אח"כ תחזרו לקרון…."
היו כבר מי שאימצו את הפתרון הנפוץ של הכניסה לקרון בהילוך אחורי, אף אחד לא חושב שזה מוזר כאן.
מה שנחמד ברכבת הוא השילוט, הפרסומות נחמדות ויש אפילו כאלה שנועדו אך ורק לשעשע את הנוסעים.
מעניינים ומשעשעים במיוחד הם השלטים המחנכים, אלו שמסבירים וחוזרים ומבקשים ביפנית ובאנגלית, לפעמים גם בסינית ובקוריאנית – מה לא לעשות ברכבת.
לא לדבר בטלפון כמובן, לשים אותו על שקט, לא להקשיב למוסיקה רועשת באזניות, לא להתאפר ולא לאכול.
המילה להפרעה ביפנית היא JAMA 邪魔 המורכבת משתי סימניות שהאחת אומרת "מרושע" והשניה "רע, לא צודק" השלטים מדגימים מה מהווה JAMA, כשהכוונה היא בעצם להבהיר באופן הכי ברור מה נחשב ביפן גס רוח וחסר התחשבות לעשות במקום ציבורי.
אגב בכלל לא מוזר לראות ברכבת תלמידי בית ספר יסודי, ילדים ממש צעירים שנוסעים לבדם. ביפן לא נחשב מסוכן לתת לילד לנסוע לבדו ברכבת, שילוב של חינוך לעצמאות מגיל צעיר וכן של אמון ובטחון בסביבה ובקהילה שתירתם לעזרה במידה שיתעורר הצורך.
מבחינת בטחון אישי הרכבות ביפן נחשבות הבטוחות בעולם. יש כמובן מי שמנצל את שעות העומס למטרות נלוזות ומקובל מאד לעשות לכאלה שיימינג, אך מראש כדי להמנע מסיטואציות מביכות שכאלה נכנס לשימוש קרון הנשים. אפשר לשמוע ברמקול את הקריאה לנשים ולתלמידי בית ספר צעירים (בנים ובנות) לעשות שימוש בקרון בשעות העומס והדוחק ולהמנע ממצבים לא נעימים.
יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר וכבר כתבתי המון, מה עושים?
עוד לא התחלתי לדבר בכלל על הרכבות המהירות שחוויית הנסיעה בהן היא כמו במחלקת עסקים…
או על הנוהג המקסים שהתפתח בתחנות מהן יצאו רכבות למסעות בינעירוניים – EKIBEN – קופסת אוכל מעוצבת ובה ארוחה האופיינית למקום. נהוג לרכוש את האקיבן בתחנה ולהינות מהארוחה במהלך הנסיעה (בנסיעה בין עירונית ברכבת מהירה כן מקובל לאכול, הישיבה היא במושבים אישיים ויש פרטיות יחסית).
המרתק הוא שלמרות שיש צוות נקיון שנכנס לרכבת בתחנה האחרונה ואחראי על נקיונה – לא תראו אנשים משאירים אחריהם פסולת כמעט!
https://www.youtube.com/watch?v=-Ak6uWp4ATk
מה שמרגש אותי בנסיעה מטוקיו לקיוטו הוא מראה הר פוג'י, בכל פעם מחדש אני מחכה לרגע שיופיע במלוא הדרו ומתרגשת כמו ילדה קטנה.
איך אפשר לדבר על רכבות לא להזכיר את הצ'יקו Hachikō הכלב הנאמן שהפך להיות סמל לאומי לנאמנות ביפן? תחנת שיבויה הפכה להיות אחת המפורסמות והפופולריות בזכות הפסל של הצ'יקו – מקום מפגש פופולרי מאד עד היום.
בעקבות הסיפור המרגש של הצי'קו הכלב הנאמן נעשה סרט שזכה לגרסה אמריקאית בככובו של ריצ'ארד גיר. פסל נוסף של הצ'יקו ובעליו הפרופסור הושק לא מזמן (2015) באוניברסיטת טוקיו.
מי שפחות מפורסמת אבל גם זכתה להיות כוכבת היא החתולה TAMA שמונתה להיות מנהלת תחנת KISHI בWAKAYAMA. טמה נהגה לקבל את נוסעי התחנה בבקרים עד שהלכה לעולמה בשנת 2015.
https://www.youtube.com/watch?v=5Jtq3fg2Ncs
אומרים שאם שכחת משהו ברכבת אז ביפן סביר להניח שתמצא את האבדה. אני לא ממש יודעת אבל נתקלתי לא פעם בכתבות מרתקות אודות מחלקת אבדות ומציאות ברכבות טוקיו, החל מכתבות על ממצאים מיוחדים ומוזרים ועד כתבות על מיזמים נחמדים כמו השאלת מטריות מאוסף המטריות העצום לטובת מי ששכח לקחת מטריה ביום גשם.
יש כמובן הרבה כתבות שנוגעות לרכבות ביפן, כולל תאונות, התאבדויות (בעיה קשה לחברות הרכבות ביפן, הן מנסות להתגבר על התופעה באמצעות שערים מיוחדים שיש היום על הרציפים וכן באמצעות קנסות כבדים שמוטלים על השארים, במחשבה שאולי מי שמתכוון להתאבד ירחם על משפחתו שתיאלץ לשאת בנטל…), היתה גם מתקפת הטרור של כת האום שינריקיו בשנת 1995 שגרמה לטלטלה עזה בתחושת הבטחון, הרוקי מורקמי כתב את ספר העיון "אנדרגראונד" בעקבות המקרה בנסיון להבין מה הביא את אנשי הכת לעשות מעשה מזעזע כל כך.
הכתבה האחרונה שקראתי וריגשה אותי במיוחד קשורה דוקא לאירוע מיוחד שקרה בטוקיו בינואר השנה. לידה ברכבת! אשה שנסעה ברכבת בטוקיו הרגישה שהיא מתחילה ללדת, למזלה ישבה לידה אשה שעבדה בעבר כאחות, אם לחמישה, בעלת תושיה רבה שהפכה כוכבת לרגע וזכתה לתעודת הוקרה, "עשיתי מה שכל אחד היה עושה" היא אמרה בענווה ובחיוך גדול בכתבה בעיתון.
בכתבה סופר שעובד הרכבת מתח מיד יריעת בד כמחיצה בין היולדת לשאר הנוסעים כדי לשמור על פרטיותה, הנוסעים לא הפסיקו לקרוא לעברה קריאות עידוד והרגעה מעבר ליריעה, מה שמראה שמאחורי הפנים החתומות שנראות ברכבת אטומות ואדישות, נמנעות ממבט ישיר ומחדירה לפרטיות, נמצאים בעצם אנשים שבבת אחת הופכים חמים ומלאי חמלה.