ביפן כפי הנראה לא היו בכלל חתולים, אך מרגע שהגיעו האורחים המיוחדים על ארבע אל ארץ השמש העולה, הפכו פופולריים במידה שלא נראתה בשום מקום אחר!
לפני כאלף שנה שמשו החתולים כציידי מזיקים באניות, כך הגיעו לראשונה ליפן, החקלאים שראו את יתרונותיו של המדביר היעיל אימצו את החתולים שהלכו והתרבו.
חתולים מבוייתים היו בתחילה נחלתם הבלעדית של אצילים ובעלי ממון, תקופת EDO בין המאות ה17-19 נחשבת אחת התקופות בה שגשגה האמנות ביפן, את החתולים כדמויות אלגנטיות, אניגמטיות ומשעשעות המוסיפות בנוכחותן לאסתטיקה היפנית אפשר למצוא באמנות הדפסי העץ UKIYO-E "תמונות העולם הצף" שפרחה באותן שנים.
האהובים עלי במיוחד הם האמן הנפלא Utagawa Kuniyoshi שהיה תלמידו של האמן הנערץ Utagawa Hiroshige (לא, לא קרובי משפחה, ביפן היה נוהג שמורה מעניק את שמו לתלמידיו כדי שימשיכו את דרכו) קוניושי הושפע ממורו וגם היה בעל חוש הומור נפלא ואוהב חתולים מושבע, הוא ניהל מעקב אחרי חתוליו והנציח אותם במגוון תנוחות מרשים במיוחד, מופלאות בעיני העבודות של כתיבת מילים בהירגנה (הכתב הפונטי העגלגל) כשהחתולים משמשים כאותיות, וגם העבודה הנהדרת של 53 חתולים בטוקאידו, פרפראזה על סדרת ההדפסים של מורו הירושיגה "53 תחנות בטוקאידו" (טוקאידו – "דרך הים המזרחי" אחת הדרכים החשובות המחברות בין קיוטו – הבירה הישנה, ואדו – שמה הקדום של טוקיו)
קוניושי הנציח חתולים בכל צורה אפשרית, גם עם דמויות אנושיות, משתעשעים בשולי הקימונו או מעורסלים בידי יפיפייה, וגם שחקני קבוקי המחופשים לחתולים ודמויות בני אדם בעלי פרצוף חתול!

אמן נוסף שאי אפשר לא להזכיר בהקשר החתולי שייך לתקופת מייג'י המאוחרת יותר, Hishida Shunsou שהשפיע מאד על היווצרות ה"ניהון גה" ידוע גם הוא בחיבתו לחתולים ולזכרו הופק בול דואר של ציור יפיפה של חתול שחור, בכלל חתולים שחורים פופולריים לא פחות מחתולים אחרים, ביפן לא שמעו על אמונה תפלה שגורמת לירוק אחרי חתול שחור.

אמן מאוחר יותר ממוצא יפני שאהב מאד חתולים כונה המאסטר של החתולים, Tsuguharu Foujita נולד בטוקיו וחי בהמשך בפריז, צייר בדיו יפני ושילב טכניקות מערביות בציוריו. ציורי החתולים שלו מיוחדים מאד, ונפלא לראות אותו עצמו בפורטרטים עצמיים עם החתול שהיה לא רק חיית המחמד האהובה עליו אלא גם המודל לציורים הנפלאים.

אני עוקבת בהנאה אחרי אמן עכשווי פופולרי נהדר באינסטגרם בשם Kazuaki Horitomo שציורי החתולים המקועקעים שלו לגמרי מתכתבים עם קוניושי ועם האסתטיקה היפנית העשירה ורבת השנים.

אין תחום שבו לא קיימת נוכחות חתולית מרשימה, בספרות היפנית החל מסיפורים מיתולוגיים על יוקאי – מפלצות ויצורים שונים ומשונים בפולקלור היפני, למשל הנקומטה NEKOMATA והבקנקו BAKENEKO שמופיעים גם הם בציורים והדפסים עתיקים,
ב"מעשה גנז'י" שכתבה מורסקי שיקיבו Murasaki Shikibu
במאה ה-11 (תקופת היאן הנפלאה שבה פרחה אמנות הכתיבה לסוגיה, השירה היפנית למשל) מופיע חתול כדמות שהשפיעה מאד על העלילה, אחריו הופיעו עוד חתולים בספרות המודרנית כמו ספריו של מורקמי שידוע כאוהב חתולים "קפקא על החוף" ו"קורות הציפור המכנית" וספרים נוספים שממש מתמקדים בחתולים כמו "חתולה אורחת" של טקשי היראידה, ו"יומני החתול המטייל" של Arikawa Hiro
שלא תורגם לעברית ועובד לסרט יפיפה ונוגע ללב (לא הוקרן בארץ…) ועוד הרבה שירה וסיפורת שמוזכרים בהם חתולים, אבל! אין עוד ספר כמו "אני חתול" של נטסומה סוסקי Natsume Sōseki – אחד הסופרים המוכשרים והמעניינים שהפליא לייצר טקסטים שלעולם לא מתיישנים, הוגה באופי האנושי, עורך השוואות בין רעיונות פילוסופיים והשפעות מערביות על אלה במזרח, הספר "אני חתול" כתוב מנקודת מבט חתולית והוא מסמך מרתק על בני אנוש. סוסקי לא חוסך בביקורת ובתיאורים גרוטסקיים של התנהגות בני האדם, כל כך רלוונטי לימינו.
במוזיאון שהוקם על שמו בבית בו בילה את שנותיו האחרונות אפשר למצוא את דמות החתול בכל מיני מקומות ברחבי הבית, אזכור דקורטיבי לחתול האינטליגנטי והמיוחד מהספר.

חתולים מככבים גם במנגה ואנימה, מי לא מכיר את אוטובוס החתול מהסרט "טוטורו" או את ג'יג'י החתול השחור המתוק מ"שירות המשלוחים של קיקי" ארטמיס מהסדרה סיילור מון, דוראימון – חתול רובוט כחלחל בעל כיס קסמים ממנו הוא שולף כל מיני המצאות עתידניות.
שיא השיאים שייך אולי ל"הלו קיטי" שהחלה כדמות מתוקה שקישטה מוצרים והפכה להיות מותג בינלאומי מצליח באופן חסר תקדים, לא רק לקהל יעד של ילדות אלא גם נשים ומבוגרים.

כולם מכירים גם את חתול המזל שמקשט בתי עסק ביפן, מניף יד אחת באויר להזמין אורחים פנימה, נחשב מביא מזל טוב ושפע. MANEKINEKO
יש חתולים מפורסמים כמו TAMA החתולה שהיתה מנהלת תחנת הרכבת באיזור ווקימה והביאה לתחנה קהל מעריצים מכל יפן.
או MARU אושיית יוטיוב ידוע בתרגילים כמו ריצה לתוך קופסת קרטון, הפרצוף העגול והמתוק שלו הקנה לו את שמו (מרו=עיגול) והוא אולי החתול הכי מפורסם ביוטיוב יפן אם לא בעולם כולו.

בפרסומות בטלוויזיה היפנית חתולים מופיעים בלי סוף, מדברים כבני אנוש, כמו גיבור הספר של סוסקי.

https://youtu.be/-XfxJUwQnSU

מי שביקר ביפן גם נתקל כנראה ב"בית קפה חתולים" ובמקדשי חתולים, בחתול הישן בניקו, שלא לדבר על אי חתולים.

לסיום ציטוטים משעשעים מהספר "אני חתול" שתורגם לעברית (כנראה לא משפת המקור), מי שקורא את הספר לא יביט עוד לעולם בחתולים באותה דרך.

"רק לאחרונה בני אנוש, שקודם לכן היו מרוצים להתייחס לאכילה ולשתייה כאל מטרותיהם היחידות בחיים, החלו לתפוס את הטעם שבקיום תרגול גופני. יזכרו נא כל בני המין האנושי באיזו בטלה שאננה נהגו להעביר את ימיהם, באיזה להט האמינו פעם כי שלוות הנפש והגוף היא הסימן לנפש אציל, וכי כבודו של האציל מצוי ביכולתו לא לעשות דבר הדורש מאמץ רב יותר מהנחת ישבנו על כרית, שעליה עלול הוא להירקב מרב נוחיות."

" ….כל הערכה על חיי חתול ועל חיי אדם בהתייחסות לאומדן זמן רגיל תביא לתוצאה שגויה מצערת. עניין זה מוכח בוודאות על ידי העובדה שאני, שמלאו לי אך ורק שנה וכמה חודשים, ניחן בכושר ההבחנה לערוך ניתוח שכזה. בניגוד אליי, הבת השלישית של אדוני, שעד כמה שאני מבין, נמצאת כבר בשנה השלישית לחייה, משתרכת מאחור למרבה הצער, מפגרת בכל תחומי הלימוד, אטית בהתפתחותה, ביצועיה מוגבלים, היא מייללת, מלכלכת את מיטתה ויונקת חלב מאמה. בהשוואה למישהו כמוני, המוטרד ממצב העולם ומגנה את התנוונות הגיל, אותה ילדה קטנה תינוקית עד מאד."

"מראה היא חבית לחליטת יהירות עצמית, ובכל זאת, בו בזמן אמצעי לנטרל כל התרברבות"

* חתול ביפנית Neko 猫
* חתול יפני מילל Nya-Nya ולא מיאו
* סליחה מראש לכל החתולים ששכחתי, כמו למשל אלו בשירים (חתול שחור טנגו, חתלתול אבוד בשיר הכלב השוטר ועוד)

The post חתולים ביפן – רומן מתמשך או אובססיה? appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

The post לפגוש את האורן ולחשוב על יפן appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

אי אפשר לדבר על צפרדעים מבלי להזכיר את ההייקו האולי הכי מפורסם בעולם, של המשורר המיוחד בן המאה ה17 שערך מסעות וכתב מתוך התבוננות וחיבור לטבע – מצואו באשו.
Matsuo Bashō

古池や蛙飛びこむ水の音
בריכה ישנה
הצפרדע קופצת
צליל המים

The post על צפרדעים יפניות ולא רק appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

את פריחת הדובדבן מכירים כולם, נוהרים ליפן בעונה, לוקחים חלק בפסטיבל היפני סביב יופיים של העצים הפורחים באביב.
מה שפחות ידוע הוא שהמנהג לצפות ולהתרגש מפריחת הדובדבן, החל במקור מפריחת השזיף המתרחשת מוקדם יותר והיא בגדר פלא ממש, כאשר הצינה אוחזת בכל והחורף נראה כאילו לא ירפה לעולם, פרחי השזיף בכוחות של התחדשות ותעוזה, פורצים להם אל הנוף המושלג ומבשרים על בואו הקרוב של האביב ותחילת סיומו של החורף.
התחלה, סמל להתחדשות, לצמיחה ולשפע, השזיף שבמקור הגיע כמו עוד הרבה דברים טובים אחרים ליפן של תקופת נארה מתרבות סין, מסמל בעוצמתו את היכולת להדוף את הרע ומכאן המנהג לשתול עצי שזיף בחצרות מקדשים ובגנים.
פרחי השזיף מדיפים ניחוח נפלא, גווניהם יכולים להופיע באדום עמוק, ורוד, ורוד בהיר עד לבן וגוונים נוספים.
הניגוד בין העץ הכהה לניצנים והפרחים בעלי הגוון הצבעוני העמוק יפיפה ומעורר הערצה.
הענפים הצעירים חותרים בכוחות על אל החלל, נושאים את ניצני ופרחי השזיף עגלגלים וסמוקים, כמו אבני חן נוצצות.

אלמנטים של פריחת השזיף מופיעים בכל תחומי האמנות והאסתטיקה ביפן, בשירה כמובן, בספרות, בדוגמאות בדי הקימונו, בדי הפורושיקי (בד המיועד לאריזה אקולוגית, התפתחו דרכים יצירתיות ויפיפיות לארוז מתנות, קופסאות בנטו, בקבוקים ועוד)  בהדפסי העץ, במלאכות מסורתיות כמו גם בעיצובים מודרניים.
עץ השזיף מלא עוצמה וויטאליות מתפרצת, גם בהיותו בודד בתוך השלג והכפור,
מרגש וממלא תקווה.

הנה ציטוט לא מתחנף של נזיר הזן החביב עלי
Ikkyū
שחי בקיוטו במאה ה-15 והיה סוג של מורד ופילוסוף שלמד את תורת הזן מכל מורה אפשרי ובכל דרך אפשרית והיה ידוע בדרכו המיוחדת להביע את מחשבותיו, בשירה בקליגרפיה ובציור .

העץ עירום,
ללא צבע, ללא ריח,
וכבר על הענף,
אביב חסר התחשבות מופיע

מתוך ״מורה דרך זן״

The post פריחת השזיף appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

לאאוימה Aoyama טוקיו הגעתי במקרה.
סיפרו לי שיש שם מקום שאולי אוכל להתקבל אליו לעבודה זמנית, למרות שלא דיברתי עדיין יפנית שוטפת.
תמיד צריכים מישהו שימרק את המראות הרבות שנמצאות במסעדה הסינית המפוארת.
מראות גדולות? כן. מראות או תמונות ענק של הגברת שהיתה בעלת המסעדה ואהבה להיות מוקפת בבואתה הגנדרנית, לבושה קימונו יקרים וענודה טבעות אופל ענקיות. ״אופל היא אבן הדמעות״ אמרה לי פעם, חושפת סדק קטן אל תוך נשמתה החבויה עמוק תחת אינספור עטיפות.
באופן לא צפוי דיברה אנגלית, במבטא אמריקאי כלשהו, אותו אימצה בביקוריה התכופים אצל אחותה שהיגרה לארה״ב וחיה את החלום.
למה אוכל סיני? אולי כי הוא פופולרי באמריקה, ובעלת הבית העריצה את אמריקה.
העובדות הסיניות במסעדה היו כל כך יפות, תמירות ודקיקות בשמלות סיניות מצועצעות שהרגשתי חיוורת וכבדה לעומתן.
בעלת הבית הקשוחה והמחוספסת, היתה גוצה למדי אך בעלת נכחות כאילו נוספו לגובהה עשרה סנטימטרים. עורה בגוון קייצי שזוף, שוב בהשפעה אמריקאית בולטת המנוגדת לחלוטין לאידאל היופי היפני עבור מי שלובשת קימונו, דיסוננס נוסף על כל אלה שכבר חוויתי בטוקיו של אותם ימים.
משום מה דוקא לידה הרגשתי בסדר עם המראה המערבי שנראה בעיני דהוי וסתמי, למרות שלעתים קרובות היו לה הערות חמצמצות עבורי. כמו למשל כששאלתי למה המשכורת שלי נמוכה משל כולן, ענתה במבט מתנשא ״אתם היהודים, רק על כסף אתם חושבים?״
אני לא בטוחה מה הייתי יותר – מופתעת או פגועה.
״מה את יודעת על היהודים?״ השבתי בשאלה.
מרב השתאות על עזות המצח של זו שמעזה לענות, פלטה רק נשיפה קולנית והפנתה אלי את גבה.
טנצ׳ו Tencho- כך מכונה מנהל בחנות או מסעדה ביפנית – הביט בי במבט מתריע, ״אל תתגרי בגורלך״.
הייתי נטע זר בתלתלי הדבש ועורי החיוור, אבל הייתי חלק מהצוות, חוגגת בתוכי תודה וגאווה שקטה.
ערב אחד, בעודי שקועה במחשבות תוך מירוק המראה הגדולה במסדרון המוביל לשירותים, נכנס אורח בפתח המסעדה המצוי בדיוק בצידה השני.
בעלת הבית הגיחה פתאום מולי, קרובה וכעוסה מתמיד, מבהילה אותי בשאגה גסה ״למה את לא אומרת כמו כולם אירשיימסה
Irasshaimase
– ברוכים הבאים??!״
שוב עניתי, למרות היותי אמורה לקבל בהכנעה שקטה את ההערה ולא לפצות פה.
״לא ידעתי שמירכתיי המסעדה אני צריכה לומר….״
״אז תצעקי! מכל מקום בו את נמצאת! שמעת?!״

צ׳או לו, הטבח הסיני, חייך כל הזמן.
ספון בין המחבתות השחורות מטיגון, מפזם מנגינות ומוציא מנה אחרי מנה מבלי להתרגש מהנוקשות היפנית סביבו.
בשעת הסגירה כולם נעלמו בבת אחת.
לאן הם הולכים? הרי אין רכבות עד חמש בבוקר, אין באאוימה שום מקום פתוח.
לאן נעלמים כולם?
בכל לילה בתום המשמרת בירכו אותי בברכת גוקורוסמה Gokurosama- עבודה טובה, ושלחו אותי אל השדרה השוממת, משרכת רגליי ברחובות הריקים לסניף של ״דאנקין דונאט״, חנות קטנה של רשת דונאטס וקפה דלוח, להעביר את השעות הנותרות עד לרכבת הראשונה, משרבטת ביומן ושואלת את עצמי שאלות נוקבות.
למה אני כאן לכל הרוחות? רחוקה ממשפחה, חברים ואהוב נפשי ששבר את לבי. התשובה טמונה בגוף השאלה. המרחק והזמן מקהים את הרגשות העזים ומטשטשים את הגוונים באדי אלכוהול ופיח המטרופולין של טוקיו.

לילה אחד סימן לי צ׳או לו להישאר.
כמו בכל לילה כולם ליוו את בעלת הבית למרצדס השחורה, קדים קידה עמוקה ומנופפים לשלום עד היעלמות צל מכוניתה בפנייה הראשונה.
הנערות הסיניות היפות נסעו להן במונית, אלגנטיות וחרישיות. טנצ׳ו נעלם. המלצרים גם.
צ׳או לו נשאר לשטוף כלים ולקרצף את המסעדה.
מלבד מחוות גוף מגושמות וכמה מילים שבורות ביפנית לא היתה לנו דרך לתקשר.
חיכיתי כי ממילא לא היה לי לאן למהר.
הצעתי לצ׳או לו לעזור אך הוא סרב באדיבות. ״שבי כאן ואל תזוזי״ ניסה להגיד.
שמתי לב שיש לו פנים טובות. שיניים עקומות ומוכתמות גרמו לו להיראות מבוגר אך בעצם היה איש צעיר ומלא שמחת חיים.
הולכים? שאלתי אחרי חצי שעה של המתנה דמומה. הולכים.
צ׳או לו סימן שוב ושוב ״שקט״ או ״סוד״.
נעל את הדלת האחורית אחרי שווידא שכל האורות כבויים והדלת הקדמית נעולה על בריח. השלט הקטן מסובב בכיוון הנכון. סגור.
יצאנו אל הרחוב השקט.
סביבנו בעיקר בנייני משרדים, רחוב המוביל לשדרה הענקית, מרכז עסקים הומה בשעות היום.
צעדנו בשתיקה כמה מטרים, כשבבת אחת עצר צ׳או לו ונבלע לתוך פתח קטן וחשוך, מיהרתי להיכנס בעקבותיו, צ'או לו עמד והצביע לכיוון גרם מדרגות.
עליתי בסקרנות הולכת וגוברת.
יכולתי לשמוע במסדרון החשוך קולות מוסיקה.
הרחתי ניחוחות של בישול מעורבים בריחות עירוניים של בניין טחוב.
הגענו לדלת קטנה וכהה.
צ׳או לו, עיניו מחייכות בשובבות, סימן לי לדחוף.
דחפתי.
הווו
האיזקיה Izakaya– קטנטנה ואפלה לעומת המסעדה המפוארת רחבת הידיים והאלגנטית. בר פצפון אפוף עשן סיגריות, אינטימי וביתי ומוצף אדי בישול מהבילים ומעוררי תיאבון.
טנצ'ו עמד מאחורי דלפק צר, פניו המאורכות והבהירות הביעו הפתעה מוחלטת, אפו הגדול מזכיר את שחקן הקבוקי אוטאני אוניג׳י Ōtani oniji השלישי בהדפס העץ המפורסם מתקופת אדו, מכווץ את גביניו להבעה זועפת ממש כמו שחקן הקבוקי הכעוס, אך עיניו העמוקות והשחורות חייכו אלי חיוך גדול.
״אוטמבה! Otenba באת״.
אז זה הסוד.
מולו ליד הדלפק ישב טקדה סן, לקוח ותיק וחשוב מהמסעדה. גם הוא סימן לי בידו – ״הימיצו Himitsu – סוד״.
טנצ׳ו מזג בכוסית סאקה חמים והניח לפני קעריות קטנות כשבכל אחת מהן מטעמים מעשה ידיו.
לגמתי לגימות קטנות תוך התבוננות במדפים עמוסי הבקבוקים שעליהם תלויות לוחיות עם שמות. הוויסקי של טקדה סן, הסאקה של מורימוטו סן, הקוניאק של שינגו סן.
טנצ׳ו ניגש לקראוקה לבחור עבורי שיר יפני של הזמרת האהובה עלי, יודע בדרכו השקטה כיצד לגרום לי להרגיש בבית.
צ׳או לו חיטט בתיקו המרופט, כולו רציני וממוקד, החיוך התמידי התחלף בהבעה מהורהרת.
הוציא מכחול. הוציא אבן דיו. הוציא מקל דיו. הוציא נייר יפני מגולגל. כקוסם השולף מכובע צילינדר ארנבונים מבולבלים, הוציא צ׳או לו את כלי מלאכתו השחוקים אך הדורים בדרכם האצילית, כמו עוברי אורח זקנים מלאים כרימון בסיפורי דרכים.
מה עוד יוציא?
סיימתי לשיר והתיישבתי לידו בדממה.
צ׳או לו סימן לי בידו להביא מטנצ׳ו כוס עם מי ברז.
תחב בידי את מקל הדיו המוצק והדחוס ובתנועות סיבוביות חיכך אותו באבן הדיו הכבדה והמסותתת. ״המשיכי״.
באורח פלא התהוותה לה שלולית שחורה בשקע שבאבן הכהה. צ׳או לו טבל את המכחול ובכמה משיכות צייר לובסטרים מלאי יופי.
מחאתי כפיים בהתלהבות, כמו ילדה קטנה. עוד!
צ׳או לו כתב במיומנות סימניות על הנייר.
״עכשו את״ הוא מסמן.
קו. רק קו.
טנצ׳ו וטקדה סן גיחכו כמו דודים סלחניים בעקבות ניסיונותיי המגושמים.
הה. שום דבר אינו כפי שהוא נראה.
הדלת נפתחה ונכנסו עוד פנים מוכרות. האורחים הביטו בי בחשש מסויים.
״זה בסדר״ טנצ׳ו אמר. ״אוטמבה לא תגיד״.
החגיגה נמשכה עד אור ראשון של בוקר.
כך בכל לילה הלכתי לאיזקאיה של טנצ׳ו. צ׳או לו חולק איתי את רזי ציור הדיו. טנצ׳ו דואג להרחיב את ידיעותיי בפתגמים יפנים ואילו אני, בנסיון לגמול על כל הטוב הזה, לימדתי אנגלית באמצעות שירים כמו ״הוטל קליפורניה״.
יום אחד נעלם צ׳או לו.
כך מתחיל הסוף.
״איך קורה שמישהו הולך מבלי לומר שלום?״ שאלתי את טנצ׳ו מאוכזבת.
טנצ׳ו ענה ״שיקטה גה נאי,
‏Shikata ga nai
אין מה לעשות, אנשים באים והולכים כל הזמן.״
מצאתי מורה יפנית לציור מסורתי בכיתה מסודרת. משיכות המכחול של אישידה סאן היו עדינות, מדוייקות ומחושבות. נזכרתי בצ׳או לו, כל תנועה שעשה, אם במטבח ואם מול הנייר, נראתה טבעית כמו האופן בו העביר את ידו בשיער שנפל על עיניו, מסיט אותו באבחה חשאית וממשיך בכוריאוגרפיה הזורמת בטבעיות כאילו נולד עם מכחול או מקלות בישול ביד.
״טנצ׳ו, אולי אתה צריך עובדת?״ שאלתי באחד הלילות.
״אוטמבה, לכי לחפש את המזל שלך במקום אחר. במקום בו את חיה, שם את מוצאת את גורלך, חפשי אותו במקום טוב יותר. אני חוזר לקיושו בחודש הבא.״
מעט לאחר מכן, באחד הערבים במסעדה הסינית היפה, פקעה שמלתי הצרה באופן מביש. השסע שהיה אמור להיעצר במעלה ירכיי נפתח בבת אחת כאילו לא עמדו לו לתפר כוחותיו לעמוד בפרץ חמוקיי החנוטים המבקשים לנשום לרווחה.
טוני – מלצר חביב בעל קומה תמירה ועיניים צוחקות, הגיח כמו מלאך מושיע וחיבר את התפר הסורר בסיכות שדכן פשוטות, רק כדי שאוכל לשרוד את הערב הארוך עד תומו. ״יותר מדי אוכל סיני״ הוא אמר ״את צריכה ללכת למקום אחר.״
הלכתי.
המכחולים וציור הלובסטרים מלווים אותי בדרכי החדשה.

*אוטמבה – כינוי ביפנית לילדת פרא, טום בוי, במקור מהמילה ההולנדית ontenbaar

The post סיפור קצר – זרעים עפים ברוח או הרומן שלי עם הציור היפני appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

The post איך מציירים צב? appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

The post למה אנחנו מציירים/מצלמים פרחים appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

The post כמו שהנהר זורם, השיר שחיבר אותי ליפן appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.

ביקור בדפאטו יכול להתחיל ברגע הפתיחה – טקס המתנהל יום יום באותה השעה במשך עשרות שנים ללא שינוי ממשי. דיילים ודיילות לבושים במדים מעוצבים, נראים בעצמם כמו בובות חלון ראווה, פותחים את שערי הדפאטו בטקסיות רבה וקידות למכביר תוך השמעת קריאת החובה בכל בית עסק ביפן-
いらっしゃいませ！
Irasshaimase! ברוכים הבאים!
הביקור האולטימטיבי בדפאטו מתחיל בקומת הגג, יש חנויות המתהדרות בגן יפיפה, נוף מרהיב, בית קפה או גלריה מעוצבת, פינות מנוחה המזכירות צילומים ממגזינים ואפילו מקדש קטן להקדיש בו מנחות לאלי הפרנסה והשפע.
בדפאטו החדשה והנפלאה בגינזה G6 למשל יש יציאה מרשימה לגרם מדרגות כאשר מימין לו קיר עצום של צמחיה, כאשר מגיעים למעלה מתגלה מזרקה מעניינת – שטוחה לחלוטין, מדמה מדרכה שטופת גשם.
בכל חנות מוחלפת התצוגה בהתאם לעונה, לעתים אמן ידוע אחראי למיצבים מופלאים התלויים מתקרת החנות, בG6 היתה תצוגה מרהיבה של עבודות של ייואי קוסמה באדום ולבן. גם בחנויות קטנות יותר מרגש לרדת מקומה לקומה ולגלות את העיצוב של כל אחת מהקומות.
אם החלטתם בכל זאת לקנות משהו קטן למזכרת תקבלו שקית נייר בגודל המתאים, כמובן שהכל ארוז בהקפדה יתרה. כשתשלמו יצהיר המוכר כמה קיבל מכם בקול וימנה בפניכם את השטרות או המטבעות, לאחר מכן יגיש לכם את העודף בשתי ידיים שוב תוך הצהרה בקול של סכום העודף במדוייק.
אין צורך לטרוח להכין מטבעות מראש, ביפן לעולם לא יעקמו פרצוף ויגידו לכם שאין עודף ומה זה השטר הגדול הזה, גם אם תתנו שטר של 10,000 ין על קניה של מסטיק תקבלו עודף בלי הנד עפעף.
בכל דפאטו יש מחלקות המהוות ממש גלרייה לאמנות ולמלאכות מסורתיות, ישנן כאלה המחזיקות בקימונו וכל האביזרים הנלווים לו – אובי (אבנטים) מרהיבים, קנזשי (סיכות שיער), תיקי יש מבדי משי של קימונו מניפות ועוד.
כלי קרמיקה נהדרים כמו קומקומים וכוסות תה בעיצובים נפלאים, שילובים מרתקים של מסורת וחידוש בדוגמאות ובגלזורות בגוונים עמוקים, סטים של סאקה מקרמיקה בסגנון מסורתי או מזכוכית עם קריצה עיצובית, תענוג אסתטי צרוף.
מי שאוהב אופנה ומותגים יכול כמובן למצוא את עצמו בגן עדן של גדולי המעצבים, גם בשדרת אומוטסנדו היפיפיה וגם בגינזה למשל.
מספיק להלך בין חלונות הראווה כדי להתמלא בכל היופי ולהתרגש.

אחזור לקומות בדפאטו כי אי אפשר לא להזכיר את הקומה אולי הכי מדהימה שאפשר לדמיין, בדרך כלל במרתף, קומת האוכל!!!
דוכנים מעוצבים להפליא של מטעמים מכל רחבי יפן, מתוקים ומלוחים, באריזות מתנה יפיפיות, לפעמים יש גם אפשרות לטעימות.
מחלקה של סאקה ומחלקה של פירות כשכל פרי עטוף בנפרד ומחירו בהתאם. אבטיח מרובע, מלון בצורת לב, נאשי (אגס יפני) עסיסי בגודל עצום…הכל בדיוק במראה הנכון והטעם מושלם.
לפעמים יש גם דלפק ואפשר לשבת על כסא גבוה ולסעוד, כשכמובן יש מתלה או סלסלה ליד כל מושב להניח את התיק והקניות שחס וחלילה לא יתגוללו על הרצפה ויפריעו למישהו.
אני יכולה להמשיך ולתאר עוד ועוד אנקדוטות מהדפאטו, כמו למשל מה קורה כשרוצים למדוד?
כמובן שחולצים נעליים בכניסה לתא המדידה וחשוב מאד! חובשים שקית בד על הראש כולל הפנים גם כדי לא ללכלך את הבגד באיפור ובאודם וכמובן כדי לשמור שלא ימרח ותצטרכי שוב לעמול על החידוש שלו שעות מול המראה.
(איפור ביפן זה כבר נושא לפוסט אחר ?…)
אגב לא הזכרתי שבימים של גשם הדפאטו היא מפלט מצויין, רק יש להקפיד לנער היטב את המטריה ולניילן אותה היטב במתקן המיוחד המיועד לכך בכניסה, לא נעים להיות האדם היחיד בכל החנות שמשאיר אחריו שובל של טפטופים.

The post ברוכים הבאים לדפטו appeared first on טל שימיזו-קוקשי | לימוד יפנית | תרבות יפן | בישול יפני | kokeshi.