עליי: לפני 21 שנים:
בת 53 עזבתי עבודה במקום טוב מאד, בבנק, במח׳ סחר חוץ,
כשהשתעממתי והמשכורת לא איפשרה לי לכלום.
שלשת ילדיי , סיימו את לימודיהם באוניברסיטה,
והרשתי לעצמי מתוך הפיצוי, להקציב סכום להגיע ליפן,
ללמד עיצוב איקבנה. וטיילתי לרוחבה.
שהיתי כמעט 3 חדשים.
( בארץ למדתי עיצובים מגוונים)
לא היתה לי תשובה מדוע דווקא יפן.
הגעתי ליפן בספטמבר 1998 , לבדי ,
עדיין לא היה ׳גוגל
ולא טלפונים ידניים.. ,לא מצאתי הרבה מידע .
למדתי בשגרירות היפנית חצי שנה את השפה.
מבחורה אשר גרה במלון באיקבוקורו , קבלתי
המלצתה על המלון ,אליו הגעתי.
נרשמתי לסוגטצו, ובסתר גם לאוהרה.

בישראל , לאחר חזרתי הכרתי את כל מי שלימד, הרצה,
עשה בתחום. באוניברסיטה ובשגרירות ובפרטי.

לימדתי איקבנה בשילוב תוספות מסורת והבהרות ,
עם מוסיקה ושירי הייקו.
עבר זמן, עד שישראלים באמצעות מסעדות יפניות
החלו להתעניין.
יפן נכון להיום, 2021 , היא אהבתי .
על אף ביקוריי במדינות רבות.

לצערי לא הגעתי שוב, וכמובן לפריחת הדובדבן..

סיפרתי לך מאחר וכה הרשמת בכתיבתך,
הזכיר לי את הסרט הצרפתי עם הבחורה שהחליטה
ללמד ראמן
ואת אבודים בטוקיו.
( היום התחלתי לראות את סיפורי טוקיו)

קבלתי מידע על שעור בזום, ב28/1 בערב.
ורציתי להכירך בגוגל.
אמשיך לקרא את הבלוג שלך .

אני מכפר סבא, בשנים אלו בתל אביב.

תודה .